פסק-דין בתיק ע"פ 7300/09

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        האם איומים שעניינם גביית חובות אשר הופנו כלפי נאשם ברצח בתקופה שקדמה לאירוע ההמתה יש בהם כדי לשמש תשתית מספקת לטענת קינטור? זו השאלה שעמדה במוקדו של ערעור זה. נדרשנו לשאלה זו למרות שלא הוצגה על-ידי באי כוחו של המערער בפני בית המשפט קמא.

עיקרי התשתית העובדתית

2.        המערער היה בעליה ומנהלה של צרכניה ותחנת דלק במושב גן יאשיהו (להלן: תחנת הדלק). הדלק הנמכר בתחנה נקנה באשראי מחברת "דסן", ספקית הדלק, אשר היתה בבעלות אבי גבאי (להלן: אבי). בתחילת שנת 2005 עמד סכום החוב של תחנת הדלק לחברת דסן על 200,000 ש"ח. שלמה קקון ז"ל (להלן: המנוח) היה גובה מטעם חברה זו. המנוח והמערער הגיעו להסדר לפיו, תמורת הדלק שסופק על-ידי חברת דסן עד שנת 2005 ימסור המערער שיקים חליפיים, בסך 10,700 ש"ח כל אחד, במקום השיקים שניתנו בעבר. החל מחודש פברואר 2006 נפרע כל שיק במועדו, אך כעבור מספר חודשים אחד השיקים לא כובד על ידי הבנק. בשל אי פרעון השיק קיבל המערער בתחילת חודש יוני 2006 שיחת טלפון, בה דרש אבי את תשלום מלוא סכום החוב בסך של 200,000 ש"ח תוך שבוע ימים.

3.        ביום 8.6.2006 נמצאה גופתו של המנוח בתא המטען של רכבו, שחנה בסמוך לבניין מס' 14 ברח' צירלסון בתל אביב, כשפלג גופו העליון עירום, וניכרו בו סימני דקירה רבים. גופת המנוח נתגלתה לאחר שהמשטרה הוזעקה על ידי דיירת אחד הבתים ברחוב, שחשדה התעורר עקב חניית הרכב ללא תזוזה במשך שלושה ימים, באופן שלא אפשר תנועה חופשית של משאיות וכלי רכב כבדים בכביש. דו"ח הנתיחה של פרופ' היס לימד כי המנוח נדקר 31 דקירות בכל חלקי גופו וכי מותו נגרם מנזק חמור ללב, לריאות ולכבד עם איבוד דם חיצוני ופנימי בעקבות פצעי הדקירה והחתך בגוו. פצעי הדקירה והחתך שבגפיים העליונות, כך נקבע, מתיישבים עם "פצעי הגנה". כלל הדקירות נגרמו על ידי להב חד ברוחב של עד 3.5 ס"מ ובאורך של לפחות 10 ס"מ (להלן: הסכין). מומחה מז"פ שבדק את הרכב הסיק כי הרצח בוצע בזירה אחרת. המנוח נארז בשק יוטה והוכנס לתא המטען של רכבו שהוסע באמצעות מפתחות הרכב המקוריים. עוד קבע המומחה, כי ניתן להסיק שהאדם שהסיע את הרכב "זוהם בחומר חשוד כדם". בשלב זה לא היה למשטרה קצה חוט באשר לזהות הרוצח.

4.        ביום 9.6.2006, יום לאחר מציאת גופתו של המנוח, התקשר צורי מסיקה, מודיע משטרתי וחבר ילדות של המערער (להלן: צורי) לעמי סוויסה, רכז מודיעין במשטרת נתניה (להלן: עמי), ואמר לו שיש בידו מידע הקשור לכתבה שהתפרסמה אותו יום אודות מציאת גופת המנוח בתל אביב. אותו יום, נפגשו עמי וצורי בישוב בית יצחק. תוכנו של מפגש זה, כפי שיפורט, הועבר מעמי למי שהיה אותה עת מפקד ימ"ר שרון, רפ"ק ירון אחרק, ולכל הקצינים הממונים. בעקבות זאת הוזמן צורי למטה משטרת מחוז המרכז אותו יום ושם תושאל בשנית. בשתי ההזדמנויות הללו מסר צורי את הפרטים הבאים, כדלקמן. המנוח הגיע לביתו של המערער על מנת ליישב חוב של המנוח לאבי בסך של 200,000 ש"ח. במהלך פגישה זו דקר המערער את המנוח. צורי סיפר כי הרקע לסכסוך היו איומים שקיבל המערער בתקופה עובר לרצח מאותו אבי. אבי, כך לפי צורי, איים על המערער "שהם יהרגו אותו באם לא ישלם את הכסף" ואמר ש"עוד שבוע אם לא משלמים את השיק, החיים שלך גמורים". כמו כן, סיפר צורי שהמערער סיפר לו שרצו לעשות לו "כיפה אדומה", משמע להכין לו מלכודת על-ידי זימונו למפגש שם ייפגע. לטענתו של צורי האיומים הללו הביאו את המערער למצב של "פרנויה" ול"לחץ". עם זאת, יש לציין, כי כאשר המערער סיפר לצורי על הדרישה לתשלום החוב ניסה הלה להרגיע את המערער באומרו לו "שאין לו מה לדאוג, אף אחד סתם, כל עוד הוא משלם, אף אחד לא יפגע בך". צורי המשיך ותיאר את זירת הרצח, אליה הגיע ביום הרצח לאחר שהמערער התקשר אליו, ואת הפעולות שביצע המערער לאחר הרצח ובמסגרתן סילוק הגופה, ניקוי והעלמת כתמי דם, העלמת הסכין, זריקת חפצים שהוכתמו בדם המנוח, וצביעת קירות הבית. לכל אלה התוודע צורי לאחר שראה את זירת הרצח ולאחר שהמערער סיפר לו את קרות הדברים והתוודה בפניו על ביצוע הרצח. המערער, כך לפי צורי, אמר לו כי הוא "גמר את המנוח ופירק אותו" ונימק כי "אם לא הייתי הורג - היו הורגים אותי". צורי המשיך וסיפר כי המערער מסר את עובדת הרצח והמניע לרצח גם לאחיו של המערער שהגיעו לזירת הרצח בשעות שלאחר מכן. צורי הבחין באחיו של המערער עת עזב את ביתו של הלה. הגעת אחיו של המערער לביתו ביום הרצח אוששה על ידי שלושתם בעדותם בבית המשפט. עם זאת, אף לא אחד מהם נכנס לתוך ביתו של המערער ואיש מהשלושה לא אישר שהמערער התוודה בפניו על הרצח או על המניע לו.

5.        צורי אף סיפר אודות הסיוע שהוא עצמו נתן למערער בשלב מאוחר יותר ביום הרצח. לאחר שהותיר המערער את מכוניתו של המנוח, והמנוח בתוכה, בתל אביב, ביקש המערער מצורי לאסוף אותו מתל אביב ולהחזירו הביתה. מאמירה זו חזר בו צורי בשלבים המתקדמים של החקירה, במסגרתם אף נעצר בחשד למעורבות ברצח אך לבסוף שוחרר. תחילה, המערער הכחיש זאת, אך בשלב מאוחר יותר בעדותו הודה בכך שצורי ואדם נוסף הסיעו אותו חזרה מתל אביב. יש לציין, כי פלט שיחות של אחד ממכשירי הטלפון הנייד של המערער מאשר כי הלה התקשר לצורי פעמים רבות, הן יום לפני הרצח, הן ביום הרצח (שבע פעמים), והן למחרת הרצח ואף יומיים לאחר מכן.

6.        לאחר קבלת המידע מצורי בדק מומחה מז"פ ביום 10.9.2006 את ביתו של המערער. הבדיקה העלתה כי קירות חדר המבואה נצבעו מחדש, וכך גם דלת הכניסה. כמו כן, בחדר נמצא שולחן סלון שנצבע ושלושה כסאות שהיו בשלבי הכנה לצביעה. בחצר הבית נמצאו מיכלי צבע וכלי צביעה. נוסף על כך, נמצאו כתמי דם, אשר בדיקה מאוחרת איששה כי שייכים למנוח, בין השאר, על דלת הכניסה, על מוצרי חשמל בבית, על הרהיטים ועל ידית הפתיחה של הברז בחדר השירותים. על בסיס ממצאים אלו קבע המומחה, כי במקום היו "התזות דם" וכי פעולות הצביעה נועדו "להעלים ראיות".

7.        יש לציין כי גרסאותיו של המערער לאורך ההליך לא היו אחידות. תחילה, בחקירתו הראשונה במשטרה, טען כי סיכם עם המנוח שהלה יבוא לביתו ביום 6.6.2006 בשעה 16:00 אך הוא לא הופיע. בשלב זה טען המערער כי אינו קשור לרצח. לאחר מכן, לאורך מספר חקירות שמר על זכות השתיקה. אחר כך, גרסתו שוב השתנתה ולאחר הגשת כתב האישום, מסר המערער ביום 27.9.2006 גרסה חדשה. כעת, טען כי המנוח הגיע אותו יום לביתו יחד עם שני אנשים נוספים. לאחר ששוחחו אודות חובו של המערער ולאחר שהמערער טען כי העביר למנוח סכום של 5,000 ש"ח במזומן בעוד שהמנוח הכחיש זאת, כעס המנוח, החל לקלל את המערער והוציא סכין בכוונה לתקוף אותו. התפתח ויכוח בין המנוח למלוויו, ואחד מהם הורה למערער לעזוב את המקום. המערער ברח, כך לטענתו, והמתין מחוץ לביתו עד שעזבו שני המלווים של המנוח את המקום. כששב לביתו גילה, לטענתו, שהמנוח נרצח. במעמד זה, הודה המערער כי ביצע פעולות להעלמת ראיות, ובכלל זה העברת גופתו של המנוח מביתו לרכבו ואחר כך לרכבו של המנוח והסעת רכבו של המנוח לתל אביב ונטישתו שם, כאשר הגופה בתוכו. כמו כן, הודה כי זרק את הסכין המגואלת בדם המנוח, את חולצתו של הלה, ואת הטלפונים הניידים שלו ושל המנוח, למכולה ליד מכללת נתניה. בנוסף לכך, הודה כי שטף את ביתו על מנת להעלים את כתמי דמו של המנוח וזרק פרטי ריהוט שונים שהוכתמו בדם. נוסף על כך, הודה המערער כי צבע יחד עם פועל את קירות ביתו ואת השולחן והכיסאות, וכי תלה וילונות חדשים. לטענתו עשה את הדברים הללו מפחד פן ישובו הרוצחים לביתו ועל מנת שאיש לא יקשר אותו לרצח המנוח.

פסק דינו של בית המשפט קמא

8.        חומר הראיות, ובכלל זה עדותו של צורי באשר למראות שראה בביתו של המערער לאחר הרצח, וידוי המערער בפניו על כך שרצח את המנוח, ראשית התוודותו של המערער בפני אביו, וראיות נסיבתיות נוספות, כפי שתוארו, ביססו את המסקנה, עליה אין חולק כי המערער המית את המנוח.

9.        בית המשפט קמא (השופטים י' אמסטרדם, א' טל ור' לבהר-שרון) קבע, כי ביום 6.6.2012 נפגשו המערער והמנוח בביתו של המערער. עובר לפגישה זו התקשרו השניים זה לזה מספר פעמים הן ביום שלפני הרצח והן ביום הרצח עצמו. שיחת הטלפון האחרונה בין השניים אירעה בשעה 15:52 ביום הרצח, סמוך לשעת הפגישה שנקבעה ביניהם, ובוצעה מהטלפון של המנוח ממקום הקרוב לביתו של המערער. כל זאת כפי העולה מפלט שיחות הטלפון הנייד של המנוח ומדוח האיכון. במהלך הפגישה דקר המערער את המנוח באמצעות סכין 31 פעמים. כתוצאה מהדקירות המרובות, ניתז דמו של המנוח על קירות בית המערער, על דלת הכניסה, ועל רהיטים שונים שהיו מצויים בו. עקב הדקירות הללו נפטר המנוח. הפעולה הראשונה שביצע המערער לאחר הרצח היתה הרחקת רכבו של המנוח מאזור ביתו. המערער נטל את מפתחות רכבו של המנוח, והסיע את הרכב לחניון מכללת נתניה. המערער החנה את הרכב בחניון וחזר ברגל לביתו. לאחר מכן, מיהר המערער להרחיק את כלי הרצח. הוא נטל את הסכין המגואלת בדם, את הטלפונים הניידים שלו ושל המנוח, שהיו גם הם מוכתמים בדמו של המנוח, ואת משקפיו וחולצתו של המנוח, והכניסם לשקית. כמו כן, עטף המערער את גופתו של המנוח בשמיכה, הכניס אותה לשק יוטה בו נמצאה לבסוף והניחה בתא המטען של רכבו. המערער נסע עם רכבו לחניון מכללת נתניה בשנית, שם זרק את השקית על תכולתה למכולה והעביר את גופתו של המנוח לרכבו של הלה שחנה שם. המערער המשיך ונסע לחנות "ACE" בשפיים שם קנה צבע על מנת לצבוע את ביתו ולהעלים את עקבות הדם. בשלב מאוחר יותר, הלך למכללת נתניה ונסע עם רכבו של המנוח לתל אביב, שם נטש אותו במקום בו נמצא. המערער תכנן לאחר הרצח, תכנון שלא מומש בסופו של יום, לברוח לאילת באמצעות כסף שקיבל מאחד מאחיו כאשר ביקש מאח אחר למלא את מקומו בצרכניה.

10.      גרסתו של המערער לא היתה היחידה שבה חלו שינויים לאורך הזמן. צורי שינה אף הוא את גרסתו. בעדותו בבית המשפט התכחש צורי לכך שהמערער הודה בפניו כי רצח את המנוח. גרסתו החדשה תאמה את גרסתו החדשה של המערער, לפיה שני המלווים שהגיעו עם המנוח הם שרצחו אותו. לטענתו, ההבדל העולה מגרסאותיו נבע מכך שרפ"ק אחרק לא הבין אותו היטב בשל שפת הרחוב בה השתמש או לחלופין שמא הוא עצמו לא התבטא כהלכה בשל הלחץ בו היה נתון נוכח האירועים שקרו. חרף האמור לא היתה לצורי תשובה לשאלה מדוע טען כי המערער הודה בפניו ברצח אם לא היו דברים מעולם. צורי אף הכחיש כי שוחח עם עמי אודות האירוע.

11.      לאחר שהניח בית המשפט קמא את המסכת העובדתית שתוארה, הוא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: רצח בכוונת תחילה והכשלת הליך שיפוטי לפי סעיפים 300(א)(2) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו לעניין התשתית הראייתית על שלושה נדבכים.

12.      נדבך ראשון ועיקרי לפסק הדין שימשה עדותו של צורי באשר למראות שראה בבית המערער לאחר הרצח והתוודותו של המערער בפניו כי רצח את המנוח. בזאת, ראה בית המשפט קמא הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט, אשר יש בה, אם תימצא כמהימנה, כדי להביא להרשעת נאשם בתוספת "דבר מה" המאשר את תוכנה. חרף הסתירות שעלו מעדותו של צורי ומחקירותיו במשטרה מצא בית המשפט את עיקרם של הדברים שמסר כמהימנים. בית המשפט ייחס את הסתירות למתח בו היה שרוי צורי בין חברותו הקרובה למערער לבין היותו מקור משטרתי. נוסף על כך, צורי לא רצה להיחשף כעד מטעם התביעה וכמקור משטרתי גם בשל קשריו הפליליים בעיר נתניה. בית המשפט קבע כי הפרטים שמסר צורי בשיחתו הראשונה עם עמי ובתשאול שביצע רפ"ק אחרק מהימנים שכן הם נתמכו, בין השאר, בחוות דעתו של פרופ' היס, בעדות אחיו של המערער, ובחלקם אף בגירסתו החדשה של המערער. לפיכך, הפעיל בית המשפט קמא את כלל "העיפרון הכחול" וקיבל חלקים מעדותו של צורי בכל הקשור לדבריו לעמי ולרפ"ק אחרק - דברים שנמסרו כמידע מודיעיני ביוזמתו ומרצונו. יוער, כי צורי נרצח לאחר מתן עדותו בבית המשפט. אין לדעת אם הרקע לרצח הינו פעילות פלילית או חשיפתו כמקור משטרתי.

13.      אותו "דבר מה נוסף" הנדרש כחיזוק לעדותו של צורי, כך קבע בית המשפט קמא, הוא ראשית ההודאה של המערער בפני אביו. במהלך נסיעתם המשותפת ביום 9.6.2006 אמר המערער לאביו כי "היום היית צריך לעלות לקבר שלי ולא לקחת אותי לעבודה", וכן "אבא אם הוא היה חי - אני הייתי מת".

14.      הנדבך השני של פסק הדין היה התנהגותו המפלילה של המערער לאחר הרצח אשר אינה מתיישבת עם חפותו, כפי שהתנהגות זו פורטה בפסקה 125 להכרעת הדין. בכלל זה, העברת גופת המנוח, העלמת הסכין המגואלת בדם, ניקוי זירת הרצח, תכנון בריחה לאילת, וקיומו של מניע לרצח, שהרי התברר למערער כי המנוח לא העביר ליעדם את כל הכספים שנתן לו, ובכך גרם להסתבכותו עם אבי.

15.      כנדבך שלישי ואחרון לפסק הדין שימשו שקריו של המערער וניסיונותיו להרחיק עצמו מביצוע העבירה. בית המשפט התייחס לפסיקה הנוהגת לפיה יש להיזהר ממתן משקל יתר לשקריו של נאשם, אך קבע כי שקריו של המערער בנסיבות העניין מחזקים את ראיות התביעה, ומבחינה משפטית יכולים להוות סיוע.

16.      לאחר שבחן את כלל הראיות הנסיבתיות שתוארו קבע בית המשפט קמא כי גירסתו של המערער אינה בעלת כוח משכנע ואין בכוחה להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות הקושרות אותו לעבירה. מעבר לכך שגרסתו האחרונה של המערער היתה גרסה "כבושה", שנולדה לאחר שחומר הראיות המלא היה בפניו והנוגדת את דבריו המהימנים של צורי לעמי, הרי שהתרחיש המוצע על ידי המערער נמצא לא סביר על פי שיקולי הגיון וניסיון החיים. לפיכך, שלל בית המשפט קמא את גירסתו של המערער - לפיה היה עד לרצח ולא הרוצח - ומצא אותה שקרית.